האירוע הדרמטי הוא הזירה שהאדם יצר לעצמו ולזולתו על מנת לחוות בשכלו, רגשותיו וחושיו את הקונפליקטים הפנימיים והחיצוניים שמייסרים את חייו. אם בשגרת חיינו אנחנו נוטים לחמוק מקונפליקטים, להדחיק את משמעותם או להקטין את השלכותיהם, הרי שדרישתנו כקהל מהמחזאי יוצר הדרמה היא שהוא יעצים את הקונפליקט הרלבנטי ליצירתו - מי מאתנו לא מכיר את תחושת "הפספוס" שאנו חווים כשקונפליקט דרמטי נשאר בלתי ממוצה.
בדיוק מהסיבה הזאת נדרש מיצירה דרמטית תמיד מבנה מוגדר ומדויק. המבנה המדויק מכריח במניפולציה סמויה את הקהל להתייחס אל הקונפליקט המסוים המטופל ביצירה. בנייה הדרגתית ומדויקת של הטיפול בו, יאפשרו לרגשותינו המופעלים לנוכח הקונפליקט להשתחרר במשורה. עיסוקה של כל יצירה דרמטית בקונפליקט גדול אחד ומוגדר הכרחית כדי למנוע פיזור דעת והתחמקות מדיון אמנותי ממצה בקונפליקט. הדרמה הטובה אינה מאפשרת לקהלה לחמוק או להתפרק מריכוז.
שאלות סמויות ממעמקי התת- מודע
לפחות בשלוש נקודות על ציר הזמן של העלילה הדרמטית, הקולקטיב המתבונן מתאחד ועונה על שאלה סמויה שנולדת ממעמקי התת-מודע: "מה תופס אותי בעלילה?" - למה באתי לכאן בכלל? למה מכל הפיתויים והגירויים שבעולם בחרתי דווקא להתיישב עם האנשים האלה בחושך? האם זה הנושא? או שמא הבטחה מסוימת לטיפול בנושא?
ונניח "שנתפסנו" על משהו, לא יעבור זמן רב ונשאל את עצמנו באופן קולקטיבי את השאלה השנייה: "מה מחזיק אותי בעלילה?" - אכן אני מבין למה התיישבתי לצפות, אבל למה אני נשאר? מה בעלילה הזאת מחזיק אותי כאן?
ברור שאם כבר "הוחזקנו" ונשארנו עד הסוף תתעורר לה השאלה השלישית עם תום ההצגה: "מה התובנה שלי בעקבות העלילה"? - עם מה הקהל יוצא הביתה? עם איזו תובנה חווייתית או אינטלקטואלית שהוא לא ידע על עצמו ועל חייו הוא עוזב את התיאטרון?
המחזאי המודע לכתיבתו טורח ומנסה לענות בשביל קהלו על שלוש השאלות האלה לכל אורך תהליך הכתיבה. המנגנונים "שתופסים" את הקהל (נושא מרתק ומבטיח, למשל) שונים מאלו "שמחזיקים" אותו (עלילת מתח, למשל). וכל מחזאי יודע שאין דבר מסובך ומטריד מאשר ליצור "תובנה" מקורית ומעניינת (החוקר הוא הוא הרוצח, למשל - אליבא דאדיפוס).
האמצעים המסייעים למחזאי להיות מקורי
המבנים הדרמטיים המגוונים שיש כיום באמת נוצרו כדי לסייע לקהל לענות על השאלות הללו. לכל מבנה הגיון משלו וכל מבנה עונה על הצרכים הבסיסיים ביותר של הז'אנר שאותו הוא אמור לשרת.
הטרגדיה, למשל, שהיא ז'אנר אופטימי מאד שמאמין ביכולתו של האדם להחליט ולעשות שינויים בחייו, חייבת לאפשר לגיבוריה נקודות מוסכמות לאורך ציר הזמן שבהן ייערכו השינויים האלה. הקומדיה, שהיא הרבה יותר סקפטית ביחס ליכולת האנושית להשתנות, באמת צריכה ליצור תסבוכת כזאת שבה שום שינוי תודעתי פנימי לא יוכל להתרחש. הנקודות האלו פרושות לאורך העלילה ומשמשות עוגן הן לקהל והן למחזאי כדי לקשור ולקבע את המהלכים העלילתיים שהוא טווה.
השאיפה לרופף, או אף למוטט, מבנים דרמטיים דומה לשאיפתו של אדם להתבטא ללא דקדוק כלשהו ואחר-כך להתרעם על כך שאין מבינים את כוונותיו. דווקא בעזרת שליטה מוחלטת בדקדוק המבנים הדרמטיים, יוכל המחזאי לפרוש כנפיים, לומר את כל שהוא חפץ ואפילו להיות מקורי.
