אריסטו, אותו פילוסוף מבריק בן יוון העתיקה, חווה חוויית שיא מטאורית שכזאת, מן הסתם, כשצפה ב"אדיפוס המלך" מאת המחזאי סופוקלס. אריסטו - כמו סופוקלס וכמו כל היוונים בני אותה עת -
הכיר היטב את סיפורו של אדיפוס, או סיפורה של שושלת תבי. "המיתוס" היה מוכר לכולם כסיפור שעבר מפה לאוזן, מדור לדור.
איך להפוך את הסיפור לדרמה?
אגב, כמו כל אותם סיפורים "מיתיים" שהיוו את הבסיס התוכני להצגות התיאטרון שהתחרו על תשומת לב הקהל ועל פרסים בפסטיבל התיאטרון השנתי של אתונה. אבל כל מי שכותב פרוזה, המקבילה בת ימינו למיתוס העתיק, ומנסה את כוחו בכתיבה דרמטית יודע כמה קל להתנפץ אל התשובה לשאלה: "איך להפוך את הסיפור לדרמה?" איך מעלים, לצורך העניין, את סיפור שושלת מלכי תבי - סיפור שמשתרע על פני כל כך הרבה מקומות ואירועים, ונוטלים בו חלק כל כך הרבה גיבורים ודמויות - איך "דוחסים" אותו לאירוע דרמטי-בימתי קומפקטי שלוקח לא יות משעתיים,
ועדיין נשארים נאמנים לכל התכנים שמעשירים את האפוס המיתי?
סופר "האפוס" חושב בתיאורים ובמילים. הוא "מתאר" את השתלשלות האירועים, הוא "מתאר" את הרגשות הגיבורים, הוא "מתאר" את מחשבותיהם ואת החלל הגיאוגרפי שבו הם חיים. הסופר "הדרמטי" לא חושב בתיאורים, ובדרך כלל גם לא במלים.
דבר מוזר הוא שכשאנו יוצאים מהצגת תיאטרון ונדרשים לספר מה ראינו - כלומר "על מה ההצגה?" - אנו מתחילים לתאר סדרה של פעולות שהדמויות פעלו על הבמה. זו העלילה כפי שהיא נקלטה בראשו של הצופה. אף אחד לא יוצא מהצגה ומתחיל לצטט מלים ששמע מן הבמה. המלים כשלעצמן פשוט לא נקלטות במוחו של הצופה, אלא בהיותן ביטוי של פעולה שהגיבורים על הבמה פועלים.
מחזאי טוב- חושב בפעולות
אדיפוס עומד על הבמה במחזהו של סופוקלס, שכל כך הפעים את אריסטו עד שכתב עליו את גדול ספרי התיאוריה הדרמטית שנכתבו עד היום,
"הפואטיקה", וחוקר. כל סיפור העלילה הזה נדחס אל תוך פעולת החקירה של אדיפוס. הוא חוקר עדים, ממש כמו שוטר בתחנת משטרה, או עורך-דין בדיון משפטי. הוא רוצה לדעת את האמת ומקיים לשם כך חקירה. זאת התמצית הפשוטה והגאונית של המחזה "אדיפוס המלך".
מחזאי טוב חושב קודם כל בפעולות. הוא רואה בעיני רוחו פעולות שדמויות מבצעות בחלל, פעולות שדמויות מבטאות במלים, פעולות גדולות ודרמטיות (כמו "לחקור", "לגלות") ופעולות קטנות ולכאורה חסרות חשיבות (כמו "לקטר", או "להודיע"). הוא יוצר רצף של פעולות שיוצרות את העלילה
הדרמטית. יכולתו לשלוט ברפרטואר הפעולות האנושיות, כמו גם יכולתו "לשים" על הדף פעולות מגוונות ודקות-הבעה זו לצד זו, מקנה לו את איכויותיו, ממש כמו שהצייר "שם" על דף הציור צבעים זה לצד זה.
הפעולה המתרחשת בחלל היא חיקוי ההתנהלות האנושית, "המימזיס". הפעולה הבימתית יוצרת הזדהות, מאפשרת הבנה עמוקה של ההתנהגות האנושית, אבל לא נובעת מיצרים בלתי נשלטים או מהדחקות מייסרות.
עיצוב הפעולה על הבמה, מתן תפריט הפעולות לשחקן, הוא האתגר הגדול והמלהיב של המחזאי.
חשוב לדעת:
במהלך הלימודים בתכנית להכשרת מחזאים, רוכשים המחזאים הצומחים במסגרתנו את מיומנות הכתיבה בפעולות ומתנסים בעיבוד יצירות ותיקות לבמה.
כותב המאמר: אבישי מילשטיין : דרמטורג של תיאטרון בית ליסין,
במאי ומחזאי, מורה בבית הספר לכתיבת דרמה
