|
כל אחד מאתנו, כשהוא מאייש את "המפלצת בעלת אלף הראשים", הלא היא הקהל, עובר במהלך הצפייה בחזיון הדרמטי חוויה מפצלת: מצד אחד, כל אחד מאתנו הוא אדם פרטי, יחידני, פרטיקולרי – עם צירוף אישי מאד של כמיהות, פחדים, סודות, סטיות, מעלות וזכרונות. לכל אחד מאתנו ביוגראפיה אישית מאד, פרטית, לעתים אולי אף סודית, וכל אחד מאתנו מכיר את "הפלישה" האינטימית הזאת המתחוללת לעתים מהבמה כשאנחנו חשים במהלך הצפייה שמדברים שם עלינו, פונים שם אל ד' אמותינו.
מצד שני, כל אחד מאתנו הוא גם חלק מקבוצת התייחסות גדולה יותר: חבר'ה, דור, עם, תרבות, קבוצה שחולקת את אותו "התת-מודע הקולקטיבי", אם להסתמך על דבריו של יונג. עם כל הקבוצה הזאת אני, האינדיבידואל שיושב בקהל, צוחק, בוכה, מתרגש, נבהל, מזדהה.
לעתים האישי נבלע בתוך האוניברסאלי, לעתים יש סתירה ביניהם, לעתים השלמה. אבל במהלך הצפייה, המודעות שלנו נעה כל הזמן בין "הפרטיקולארי" לבין "האוניברסאלי".
ואם אנחנו ככה כקהל, הרי שנדרוש גם מהדמויות ששלחנו לבמה בשבילנו אותו הדבר. נדרוש מהם לייצג עבורנו לפחות שני רבדים אלה: האישי והכללי.
הדרמה כשפה
הרובד האישי של הדמות מכיל את כל מצבור התכונות והאפיונים שאנחנו כותבים בשבילה. הרובד האוניברסאלי מיוצג על ידי הרצון שמפעיל אותה.
דמות שהיא "רק תכונות" היא דמות פרטית מדי עבורנו, מקרית. חוויית ההסתכלות עליה גובלת בחווייה של הצצה אסורה.
דמות שהיא רק "אוניברסאלית", כלומר רק מתכוונת ורוצה אבל נטולת אפיונים אישיים היא דמות תיאורטית, לא מעניינת, כשירה יותר לתפקד כתזה מאשר כחוויה של חיים בשר ודם.
הדרמה היא כמו שפה. המחזאי הוא הדובר והקהל הוא הנמען. כשהמחזאי מכוון אל האישי, יש לשאוף שהחוויה תהיה אישית. כשהוא מכוון אל האוניברסאלי, יש לשאוף שהצפייה לחווייה אוניברסאלית תיענה. יש טכניקות רבות לשלוט ולתרגל את המעבר בין הרבדים בתהליך הכתיבה ולהפכו למודע. אבל כולנו כצופים מכירים את החוויה הזאת כשאנחנו פתאום "מבינים" בהקשר רחב יותר את המתרחש מולנו על הבמה, פתאום אנחנו מרגישים חלק מחוויה יותר אוניברסלית. לרגע המשמעותי הזה מצפה כל אחד ואחד בקהל ואליו צריך המחזאי המודע לכוון.
חשוב לדעת:
במהלך הלימודים בתכנית להכשרת מחזאים, לומדים המחזאים הצומחים במסגרתנו לפתח את מיומנויותיהם בכתיבת המעברים שבין: האישי לאוניברסלי .
|
