"מהו תיאטרון:
אחת העדויות הודאיות ביותר בצורך של האדם להביע מדי פעם את החזקים ברגשותיו." אז'ן דלקרואה
התיאטרון קיים לאורך כל שנות ההיסטוריה האנושית. מימי מספרי הסיפורים השבטיים, דרך במות יוון ורומא ועד ימנו אלו.
בכל תקופה ובכל חברה התעורר הצורך באותה מראה פלאית המשקפת את תחלואי החברה האנושית ומאבקי הטבע האנושי. המראה הזאת היתה ונשארה הצגת התיאטרון.
הצגה מורכבת מהרבה גורמים, הרבה יוצרים, ואינה מתקיימת ללא קהל.
לב ליבה של ההצגה הוא המחזה.
כל מחזה בכל זמן ובכל ז'אנר מדמה פיסת חיים ובורא עולם.
עולם שיש בו מהמציאות המוכרת לנו ומלא דימויים חדשים ההופכים אותו לאומנות, למציאות חדשה, הפועלת בחוקים משלה ויוצרת חוויה רגשית ותגובה שכלתנית מהקהל המלווה אותה.
מוכרת הטענה שמחזה הוא הז'אנר הקשה ביותר לכתיבה. אין מרחב לתיאורים,למחשבות , אין את הצמצום שבשירה ואין את הטכנולוגיה שבקולנוע. יש עושר של דמויות, של פעולות ומצבים היוצרים עולם שלם.
לכתוב מחזה צריך רק מי שלא יכול אחרת. מי שהספור החבוי בנשמתו, מציק לו, זועק להיכתב ורוצה להיוולד כדמויות פועלות המנסות להגשים את עצמן דרך פעולות דרמתיות. דמויות שבדרכן אל המטרה יוצרות קונפליקט מורכב ועמוק שהוא אבן היסוד של כל דרמה.
לכתוב מחזה יכול מי שיוצר דמויות המסוגלות לבנות במכלול פעולותיהן עולם תלת ממדי, אמין ומעניין.
לכתוב מחזה צריך מי שלא מפחד מעבודה קשה.עבודה מדויקת, עבודה מתמשכת שבה כל שנזרק לפח שולחן העבודה לפעמים מוצלח יותר ממה שנשאר במחזה.
ומי שזכה והגיע לראות את ההצגה שלו על הבמה, גורמת לצחוק ובכי, התרגשות, ומחשבות, זכה בפיצוי הנפלא ביותר על מכאובי היצירה שעבר.
כותבת המאמר: אלה אלתרמן: במאית ודרמטורגית, מורה בביה"ס לכתיבת דרמה
לקריאת מאמרים נוספים: לחץ כאן.
