על כתיבה ועל כותבים טיפים לכתיבה, ומאמרים ניוזלטר מבית הספר לכתיבת דרמה ===============================================================
מאמר: לשם מה צריך דמויות ? מאת: אבישי מילשטיין
אמרנו כבר שהיצירה הדרמטית היא הזירה בה ממחיש המחזאי את הקונפליקטים של חיינו. ההמצאה החשובה והמהפכנית ביותר, אולי, בתולדות הדרמה נוצרה כשתספיס, אותו מחזאי יווני עתיק שיצירותיו כלל לא נשמרו, אבל הפטנט שאותו המציא שמר מקום של כבוד בשורה הראשונה של "מהפכני הכתיבה הדרמטית לדורותיה", הוציא מתוך גוף המקהלה המדבר ב"אוניסונו" את "הסולן".
אותו "שחקן" קדום שיצא משורת המקהלה יצר מייד "קונפליקט" עם גוף המקהלה שהמשיך לדבר בקול אחד. המקהלה פיתחה דיאלוג דינמי ודיאלקטי עם הסולן. כשהיא היתה "העם" הוא אוטומטית נהיה "המלך", כשהוא היה "אחד מהעם" המקהלה נהייתה אוטומטית "האלים", וכל הלאה. יצירותיו של תספיס לא הכילו "דמויות" כפי שאנחנו מבינים את המושג הזה היום, אבל ייצגו בצורה הברורה ביותר את עקרון הקונפליקט, שהוא, למעשה, הסיבה למפגש המרגש שמתקיים בין קהל ובמה.
כדי להמחיש עוד יותר את הקונפליקטים הקלאסיים בין "אדם" ו"חברה", "אדם ו"אל", "צעיר "וזקן", או, אם תרצו, "משפחה" ו"קריירה", המחזאי נזקק לדמויות. ככל שהכלי הדרמטי הלך והשתכלל לא ייצגו "הדמויות" עוד רק את העקרון התיאורטי משהו של הקונפליקט האוניברסאלי, הן לבשו צורה גשמית של "בני-אדם" דרך האפיונים שהולבשו להם. המחזאי, אם כן, פשוט "מאניש" את הקונפליקט האוניברסאלי והופך אותו למפגש אנושי.
המחזאי תר אחר קונפליקטים
כשאדם מן היישוב פוגש קונפליקט תועה בדרכו, בדרך כלל הוא בורח ממנו. הוא מנסה להקטין אותו, להדחיק אותו, להתעלם ממנו או לדחות את המפגש עמו. מזה מרוויחים הפסיכולוגים את לחמם. המחזאי - בניגוד לאדם הממוצע מן היישוב - דווקא תר אחרי הקונפליקט, אומד את הפוטנציאל הגלום בו וכותב אותו כיצירה דרמטית. זה גם הקושי הבלתי-נסבל שבלהיות מחזאי: החוויה האובססיבית של מכלול הקונפליקטים האוניברסאליים דורשת חוסן נפשי, פשוטו כמשמעו. כי המחזאי פשוט נאלץ לחוות בתוך נימי נפשו את הקונפליקטים שהוא כותב עליהם. ואם קונפליקט אחד מייסר אדם שנאלץ להתמודד אתו, הרי שהנבירה החוזרת ונשנית במכלול הקונפליקטים, עיצובם ומתיחתם עד לקצוות אכן גורמת קושי נפשי של ממש.
המחזאי חי את הדמויות שלו, אבל כותב רק את מצבי-השיא והקצה של הווייתן. אם סוקרים את כל היצירה הדרמטית שנכתבה מאז היוונים ועד ימינו, מגלים באופן מפתיע שמספר הקונפליקטים הנידונים בה הוא מוגבל באופן בולט. אפשר לומר שלא משנה כמה היצירה הדרמטית מקורית ברוחה, היא עוסקת תמיד באותם קונפליקטים ארכיטיפים של "משפחה" מול "קריירה", "יחיד" מול "חברה", "עבר" מול "עתיד", "חירות" מול "מסגרת" וכו'.
בניית תהליך היצירה הדרמטי באוסף מובנה ונשלט של דיאלוגים שהמחזאי מנהל עם עצמו, עם הדרמטורג, הבמאי, השחקנים, היוצרים ולבסוף עם הקהל, פשוט מקלה על ההתמודדות שלו עם נשיאת נטל הקונפליקט אך ורק בדל"ת אמותיו, אבל גם מאפשרת לשותפים בדיאלוג לאבחן ולהעיר למחזאי מתי הוא חומק מדיון מדוייק בקונפליקט שאודותיו הוא כותב.
"בוחן כליות ולב"
המחזאי אמור להכיר את דמויותיו היכרות אינטימית. כמה אינטימית? הכי אינטימית שאפשר להעלות על הדעת. כמו בין בעל לאשה? לא, שכן גבולות המחשבה וההדחקה מונעים את הידע האמיתי לגבי המתחולל בתוך עולם המחשבה של הזולת. לכן, המחזאי אמור להכיר את דמויותיו היכרות אינטימית כמו בין אלוהים, "בוחן כליות ולב", לבין ברואיו. ההיכרות המוחלטת עם הדמויות היא פרי התחקיר שהמחזאי עושה בטרם התיישב לכתוב. בתחקיר האובייקטיבי הוא אוסף את מכלול הפרטים לגבי העולם שבו חיות דמויותיו. בתחקיר הסובייקטיבי הוא אמור לחבר ביניהן לבין עצמו.
הוא פשוט אמור לשאול את עצמו כל פעם מחדש - איך א נ י הייתי נוהג לו הייתי באמת מי מבין הדמויות שלי? הצלבת הידע האובייקטיבי עם הנסיון הסובייקטיבי מבטיחה שהיצירה הדרמטית תהיה מלאכת מחשבת של יצירה אמנותית ולא רק תחקיר עיתונאי, או מדעי, של העולם. הכרה אינטימית עם הדמויות היא גם הכרה אינטימית של המחזאי עם עצמו.
כותב המאמר: אבישי מילשטיין : דרמטורג של תיאטרון בית ליסין,
במאי ומחזאי, מורה בבית הספר לכתיבת דרמה
